<h1>פי' הרשב"ץ — ברכות</h1>
<h2>דף יז:</h2>
(ברכות נ"ג ב') והייתם קדושים אלו מים אחרונים. וא"ת והיכי אמרינן בפרק כל הבשר ומייתי לה בהלכות בסמוך מפני מה אמרו מים אחרונים חובה ואמרינן מפני מלח סדומית, והא מקרא ילפינן להו. תירץ הרמב"ן ז"ל דודאי מצוה איכא ולא בעינן אלא מה ראו חכמים לקבען חובה להחמיר בהן יותר מן הראשונים, שאמרו מים ראשונים רשות אחרונים חובה, ופריק משום מלח סדומית. והראב"ד ז"ל תירץ דקרא דוהייתם קדושים ליתיה אלא למי שאכל דבר מזוהם שהוא צריך ליטול ידיו כדאמרינן כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה, אבל בשלא אכל דבר מזוהם, א"נ לשאר המסובין שאין מברכין, אין בנטילתן מצוה אלא חובה משום מלח סדומית. וכתב רבינו האי ז"ל שכל דבר לח שהוא מסתבך בהם בידים מיקרי דבר מזוהם. ובשם רב אחא משבחא ז"ל כתבו דכל דבר שאינו קרב לגבי המזבח קרי מזוהם ושהוא קרב לגבי המזבח אינו קרוי מזוהם, וכדאמרינן בהמה שקרבה לגבי המזבח פסיקא זוהמתה. ולפי זה מי שבא לברך בהמ"ז ואכל דבר מזוהם צריך לברך ענט"י כשם שמברך בראשונים. וי"א דכיון דאמרינן לקמן דמים אחרונים אינן צריכות כלי אינו מברך ענט"י אלא על רחיצת ידים, דלשון נטילה הוא מלשון הכלי הקרוי נטלא, כדאמרינן בפ' חזקת הבתים (נ"ח ב') נטלא אנבג (אנפרן) [אנפק] מחזיקין רביעית. ולא נהיר דאפילו רחיצת ידים שאינה צריכה כלי מיקריא נטילה בלשון חכמים לפי שרוב הרחיצות בכלי, כדאמרינן בפרק כל הבשר (ק"ד ב') הוא תני לה והוא אמר לה בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים אע"פ שאותה נטילה אינה טעונה כלי. וי"א שהמטביל ידיו מברך על טבילת ידים וי"א שאינו מברך אלא ענט"י לפי שיש בכלל טבילה נטילה וזה אינו מטביל ידיו אלא מפני שנצטוה על הנטילה ועליה הוא מברך. אבל מים אחרונים למי שלא אכל דבר מזוהם א"נ לשאר המסובין אינו צריך לברך עליהן שאינן אלא מפני שמירת נזק של מלח סדומית אין לברך עליהן כשם שאינו מברך כל שעה שהוא נשמר מן הסכנה, וכ"כ הראב"ד ז"ל. וכן כתב ז"ל דבנטילת ידים שבין תבשיל לגבינה מברכין אע"ג דקרי להו חובה לקמן, משום דלא דמו לחובה דמים אחרונים דהתם ליכא אלא משום סכנה אבל הכא מצוה איכא. וי"א שאין צריך לברך עליהן דבכה"ג לא מיקריא מצוה שאינן באין אלא למנוע מן העבירה.
